בהמשך לשיחתנו היום בכיתה, הגעתי לאחר מחשבה נוספת לכמה תובנות אותן אנסה לחלוק איתכם:
1. כדי שהחלטה של בתיה לא למלא אחר הוראות מנהל מחלקת החינוך או ראש המועצה, תהיה מוצקה ואמינה, היה עליה לקבל את הגיבוי של צוות המורים שהיו איתה בטיול. אם בתיה היתה אומרת לממונים עליה, שכל צוות המורים קיבל החלטה לבטל/לדחות/ להשהות תלמידים וכו', זה היה הרבה יותר יציב מאשר בתיה קיבלה החלטות לבדה. לכן אני חוזר ומדגיש כל הזמן את חשיבות קבלת ההחלטות בצוות, יחדיו. להחלטה כזאת היה תוקף הרבה יותר חזק, ולממונים היה הרבה יותר קשה לבטלה. אני רוצה לראות את ראש המועצה מבטל החלטה של "המועצה הפדגוגית" של בית הספר. לא חשוב אם לצורך העניין במועצה הזאת ישבו רק המנהל, מרכז השכבה, שני מורים והיועצת.
2. מנהל צריך לפעול בצורה כזאת, שכל החלטה שלו, כל פעולה שלו, כל אמירה שלו, יכולה לקבל מחר כותרת ראשית בעיתון. אני יודע שקשה לפעול תחת האילוץ הזה, גם משום שצריך לקבל החלטות רבות, וקשה לחשוב על כל ההחלטות במונחים של פרסום בעיתונות וגם משום שבקלות אפשר לעשות למנהל פרובקציה, להפילו בפח ולאחר מכן להאשימו בתקשורת.
לכן אני חוזר ואומר שמנהל בית ספר אמור לקבל החלטות במשותף עם הצוות, וכך לקבל את הגיבוי של המורים במקרה של יציאה לתקשורת החיצונית. מנהל בית ספר ייראה אחרת לחלוטין, כאשר יטען מול הכתבים שכל המורים אצלו בבית הספר קיבלו את ההחלטה, פה אחד. זה יוכיח לתקשורת שמנהל בית הספר אינו חלשלוש, שאפשר לדרוש את פיטוריו, להפך, הוא מצטייר כמנהיג חינוכי.
יותר מכך, במקרה מורכב כמו המקרה של הטיול בבית הספר של בתיה, הייתי מוסיף לצוות המחליטים גם את וועד ההורים ואז עמדתו של המנהל מתחזקת שבעתיים. כמובן שזה קשה בתנאי לחץ, בייחוד בתנאים של טיול שעומד לצאת בכל רגע, לקבל החלטה עם כל הגורמים, אבל אפילו בתנאי לחץ, מנהל בית הספר היה אמור לכנס את כל הצוות החינוכי, ולקבל החלטה משותפת, וכך היה מקל מעל עצמו את הלחץ ויוצר לעצמו גיבוי של צוות בית הספר, כאשר היה מותקף ע"י גורמים חיצוניים כמו משרד החינוך, העיתונות, ההורים (אם הם לא שותפים למהלך) והמועצה המקומית.
3. כדי לדון בצורה אפקטיבית עם התלמידים לגבי נושא ההשתפות שלהם בטיול, היה צריך לפצל את הקבוצה, ולא לדון איתה ביחד, משום שכאשר כולם נמצאים בקבוצה, הם חשים הרבה יותר חזקים מאשר כיחידים.
לכן הייתי מבקש מהשכבה שיימנו שנים שלושה נציגים- מנהיגים, ואיתם מנהלים מו"מ שמטרתו היא "ניצחון-ניצחון". הדיון עם הנציגים ייעשה במקום מרוחק, ללא התערבות של שום גורם, אלא של הנהלת בית הספר מול נציגי התלמידים. תנאי לשיחה כזאת היא שהתלמידים מקבלים מראש את ההחלטות של צוות המו"מ, ולא מתחילים להתווכח. ייתכן שבשיטה כזאת היה אפשר לפתור את הבעיה של היציאה לטיול בצורה יותר קלה. אני חוזר ומדגיש את ההערה שציינתי בשיעור, שלא הכול פתוח למו"מ. ישנם חוקים חיצונים של מדינת ישראל, של משרד החינוך, של מחוז דרום, קווים אדומים שלא מפירים אותם משום שהם אינם בשליטתו של מנהל בית הספר, אבל במה שכן נתון לשליטת מנהל בית הספר, אפשר ורצוי להיות גמישים עם התלמידים. כך הם יבינו שהלכו לקראתם במה שאפשר ללכת לקראתם ולא הלכו לקראתם, במה שאי אפשר ללכת לקראתם. בתיה, אם זה נעשה בשטח, אז אני מוריד הערה זאת.
4. אני חוזר ואומר את המסקנה הכי חשובה מכל הפרשה הזאת, שאסור לנצח את הזולת. לא את התלמידים, לא את ראש המועצה, לא את משרד החינוך, לא את ההורים ובודאי לא את המורים. במקום ניצחון, או הפסד אני מציע אופציה של הידברות ועוד הידברות, ועוד הדיברות, עד שמוצאים פיתרון. לוי אשכול אמר את המשפט האלמותי: "אני מוותר ומוותר עד שאני מגיע למקום שאני רוצה".
המנהל צריך להיות בעל יכולת הכלה ענקית, כדי להמשיך ולהכיל את כל הבלאגנים שנוצרים אצלו בבית הספר, בלי להתרגז, בלי לכעוס, בלי להרים את הקול. הוא אמור להתאפק ולהכיל את כל הסביבה שלו, כדי לנסות ולפתור את כל הבעיות בדרכי שלום בעזרת מו"מ. אם המנהל פתח במלחמה, אפילו שהוא צודק, הוא טועה, משום שאין מלחמות טובות. הוא אולי צודק, אבל לא חכם. מנהל בית ספר אמור להיות חכם, ולא להיכנס למקומות שיהיה לו קשה להחלץ מהם, אפילו אם החוק והצדק עומדים לימינו. מו"מ, פשרות, הכלה, הסכמים חדשים, חוזים אישיים, רגישות לזולת, מידת הרחמים וכו', אלו אמורים להיות הכלים איתם מנהל בית הספר אמור לפתור קונפליקטים. מצד שני, כאשר לאחר שנוצרו הסכמים והבנות, רצוי לפעול במלוא חומרת הדין, בייחוד בנושאים של אלימות, ששם לא צריכה להיות שום סבלנות. לגבי שאר העברות אפשר להיות יותר מבית הלל. רק בנושאי אלימות, בית שמאי לחלוטין בבחינת "ייקוב הדין את ההר".
5. למנהל בית ספר צריכה להיות חבורה קטנה של אנשים סביבו, שתומכים בו. יועצת, סגנית, מורה בכירה, רכז שכבה, וכו'. לעיתים זאת יכולה להיות גם המזכירה. רצוי שאלו יהיו חבורה קטנה, דינמית, דיסקרטית, שהמנהל יכול לסמוך עליה, וגם אם היא לא זמינה באופן פיסי, אפשר לקיים התייעצויות טלפוניות עם הקבוצה הקרובה למנהל, גם בתנאי לחץ. מנהל לא צריך להגיע למצב של "בדידות בצמרת", תמיד צריכה להיות לו קואליציה, איתה הוא יכול להוריד את "בגדי אלף", לעבור לכפכפים ולחוש מוגן. איתם אפשר לקטר, לצחוק, לבכות, לבקש חיבוק ולהיות אותנטיים לחלוטין. מנהל שיגבש סביבו צוות כזה, לא יחוש אף פעם בודד, ותמיד יוכל לקבל פרפסקטיבה נוספת על ההחלטות שלו, מקבוצה שבה הוא נותן אמון. אם אי אפשר לגבש קבוצה, גם אדם אחד, יכול להיות תמיכה מספיק טובה למנהל. רצוי שזה יהיה הסגן או היועצת.
6. מנהל לא צריך לאיים במה שאינו יכול או אינו רוצה לבצע. אין סיבה שמנהל בית הספר יאיים בהתפטרות, אם אינו מתכוון לבצעה. איום בהתפטרות הוא כלי הנשק של יום הדין, שבו משתמשים רק כאשר כלו כל הקיצים. בודאי שלא מקבלים החלטה כזאת בתנאי לחץ של טיול, של אלכוהול, של ילדים משתוללים וכו'. זאת החלטה כבדת משקל, שראוי לקבלה רק כאשר נמצאים במצב של רגיעה, לאחר שוך הקרבות. מנהל בית ספר שייקבלו את התפטרותו, ואחר כך הוא יצטער על כך, עלול למצוא את עצמו במצב מטופש. זה יותר מידי רציני מאשר לקבל החלטה כזאת, בתנאי "קרב".
7. בכל הסיפור של הטיול, האלמנט החשוב ביותר היה צריך להיות השיקול הבטיחותי. שיקולי הביטחון קודמים לכל פעולה חינוכית כזאת או אחרת. לכן, גם אם המנהל צודק, וגם אם המעשים שלו בעלי אופי חינוכי, הרי שברגע שחיי ילדים מסתכנים במשהו, שם שוגה המנהל. לכן בצדק קיבלה בתיה נזיפה על כך שהשאירה את התלמידים ללא מורה ביציאה לטיול. יותר מכך, מישהו ממשרד החינוך היה צריך להתקשר אליה ולבטל לה את הטיול, למרות שהיא היתה אמורה לבטל אותו בעצמה, משום שמי ששתה אלכוהול, לא יכול ללכת לטיול, בדיוק כמו שמי ששתה לא יכול לנהוג. אם תלמידים שותים, אין ברירה אלא להפסיק את הטיול משום שאסור לצאת לשטח, כאשר הילדים שתויים. אם רק ילד אחד, ישבור את רגלו, יקפוץ מסלע, או חס וחלילה ידרדר לתהום וייהרג, לא יעזרו למנהל בית הספר שום תירוצים והסברים, הוא תמיד יימצא אשם.
גם מספיק שמכונית היתה נכנסת בקבוצת התלמידים מכיתה י"ב שלא יצאו לטיול, כדי שמנהלת בית הספר תפסיד את תפקידה מעתה והלאה בניהול בית ספר. זה עלול להיות כתם לכל החיים. לכן בנושאי בטיחות, אין חוכמות, זה שיקול דעת שמנצח כל שיקול דעת אחר. לא היה צריך לחכות להוראות מירושלים, אלא לבטל לחלוטין את הטיול, מהרגע שלא כל התלמידים מאוזנים ומסוגלים לטייל בלי להתנדנד מתוך שיכרות. ייתכן והיה אפשר לשלוח את התלמידים השתויים במונית הביתה, עם מורה מלווה, אבל אם היו יותר מידי תלמידים מסוג זה, אין ברירה אלא להפסיק את הטיול, לא כעונש, ולא משום שגורם כזה או אחר אמר, אלא רק משיקולי בטיחות. במקרה כזה, גם יש ספק שתיה, אין ספק, מפסיקים את הטיול. אם יש ספק, אין ספק.
when in doubt, cut it out
אני מקווה שהיה לכם כוח לקרוא את כל המגילה הזאת, ואולי ללמוד ממנה משהו נוסף מעבר למה שדיברנו בשיעור.אם כן אשמח לדעת זאת.
שלכם
ערן
